שרה
איך זה שפרשה שקרויה 'חיי שרה' מתחילה דווקא במותה?
כי החיים האמיתיים של שרה הם המורשת שהיא השאירה - הדרך שבה היא הייתה שותפה לאברהם,
האימא הראשונה של העם היהודי, והדוגמה למה זה אומר להיות אישה חזקה ומאמינה.
בואו נגלה את המסע המדהים של האישה שהפכה לאם של עם שלם.
מה אנחנו יודעים על שרה? בואו נקרא את הפסוקים שבהם היא מופיעה.
הפסוק הראשון מראה לנו את שרה כשותפה מלאה במשימה:
בראשית י"ב, ה': "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן".
רשי: ""אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" - שֶׁהִכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה; אַבְרָהָם מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת הַנָּשִׁים, וּמַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאוּם".
שימו לב: הפסוק מתחיל בלשון יחיד – "ויקח", ואז משתנה לרבים – "רכשו", "עשו", "ויצאו", "ויבואו". זו הפעם הראשונה שיש תחושה של שותפות זוגית אמיתית. ה' ציווה את אברהם ללכת לארץ כנען, ושרה איתו בכל השליחות.
עכשיו בואו נראה איך השותפות הזאת עומדת במבחן הראשון:
בראשית י"ב, י'-ט"ו: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרַיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרַיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלֲלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה".
בפסוקים אלו אנחנו קוראים על הרעב ועל יופייה של שרה. אברהם מתאר אותה ואת יופייה. יופי זה גורם לאברהם לחשוש: כיצד יגיבו המצרים כשיראו אישה יפה כמו שרה? לאברהם יש רעיון, ושרה משתפת פעולה איתו. היא מבינה את המשמעות שהיא תילקח לארמון המלך ורוצה גם למנוע זאת וגם להציל את אברהם מפני סכנה.
כעשר שנים עוברות, והמציאות מביאה איתה אתגרים שלא ציפו להם:
בראשית ט"ז, א'-ו': "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ, וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה. וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: חֲמָסִי עָלֶיךָ, אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי: הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ, וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ".
הסיפור שלפנינו לא קל. שרה כל כך רוצה ללדת אך היא עקרה. זוהי פעם ראשונה שאנחנו שומעים על כך (לאחר שרה נשמע על זה עוד הרבה). היא רוצה שיהיה לאברהם המשך, והיא גם יודעת שיש לאברהם הבטחה שיהיה לו המשך, אך אולי המשך זה לא יהיה ממנה. שרה מציעה לאברהם להיות עם הגר שפחתה וכך יהיה לו המשך. אברהם מקשיב בקולה והגר בהריון. מצב זה יוצר מציאות מורכבת בין שרה להגר, ושרה מענה את הגר עד שהגר נאלצת לברוח.
בזמן הזה קורה משהו מכריע - שינוי שם:
בראשית י"ז, ט"ו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָה".
כשאברהם מקבל את מצוות ברית המילה, שמו משתנה לאברהם – אב המון גויים. שרי משתנה לשרה – היא כבר לא האם הפרטית אלא היא של כולם, של כל העם שייצא מאברהם ושרה (האות י' עושה אישה פרטית, מקטינה אותה, ואילו האות ה' מרחיבה אותה לכולם).
בראשית י"ח, ו': "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת".
שרה משתפת פעולה עם הבקשות של אברהם למרות שהיא יודעת שהוא אחרי ברית מילה והוא צריך לנוח.
בראשית י"ח, ט'-ט"ו: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ? וַיֹּאמֶר: הִנֵּה בָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ. וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי? הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר: לֹא, כִּי צָחָקְתְּ".
שרה מקבלת את הבשורה שיוולד לה בן עוד שנה. היא כבר בת 90, היא לא יכולה להיכנס להריון בדרך הטבע. כשהיא שומעת על כך - היא צוחקת.
שוב מופיע הדפוס המוכר של שיתוף הפעולה:
בראשית כ', ב': "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא, וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה".
שוב שרה משתפת פעולה עם אברהם, גם הפעם השנייה.
הנה מגיע הרגע שחיכו לו כל כך הרבה זמן:
בראשית כ"א, א'-י"ב: "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק. וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים. וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ. וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק לִי. וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו. וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק. וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךְ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע".
גם כאן, שרה נמצאת במציאות מורכבת מול הגר והיא בוחרת לגרש אותה. אברהם לא מרוצה מהבחירה, אך מקבל אישור משמיים שיקשיב בקול שרה.
בסיפור האחרון במסעה של שרה היא לא נמצאת. הסיפור הוא עקדת יצחק. אברהם לוקח את יצחק בנו, הבן שחיכו לו כל כך הרבה זמן, למסע בהרים בציווי ה' בדרך לעקידה. האם שרה יודעת לאן הם הולכים? האם היא יודעת מה קרה שם? התורה לא מספרת, אך מיד לאחר סיפור העקידה היא נפטרת. המדרש מספר שהיא שמעה מה קרה ולא יכלה לעמוד בזה ונפטרת.
מה אנחנו יכולות ללמוד משרה אמנו לדורות?
תקשורת אמיתית: אברהם שומע בקול שרה (כל מעשה הגר) וגם היא שומעת בקולו (להתחפש לאחותו, להכין אוכל). יש ביניהם תקשורת, הם מקשיבים אחד לשני, מדברים. יש כאן תיקון גדול לתקשורת שראינו בין אדם לחווה. גם אם לפעמים הבחירות שנעשו לא היו טובות, הם עדיין ביחד, מגבים אחד את השני, מקשיבים.
שותפות לגדולה: שרה משתפת פעולה עם אברהם, בכול. מללכת לארץ לא ידועה ועד להתחפש לאחותו... שרה יודעת שהיא נשואה לאדם גדול, לאדם שהולך לשנות את העולם, לאדם שהולך להקים עם שקשור לקב"ה – והיא איתו. צריך המון חכמה לראות שעומד לידך אדם גדול, להיות חלק ממעשיו ולשתף פעולה איתו. היא עצמה יוזמת לוותר על כך שתהיה האם של זרעו של אברהם ולו רק בשביל שיהיה לאברהם המשכיות.
אנושיות וחסד עצמי: שרה לא מושלמת. היא מתמודדת עם מצבים לא פשוטים ולא תמיד בוחרת בבחירה הכי טובה. אבל זה בסדר. אף אחד לא מושלם. כולם עושים טעויות. אבל מטעויות לומדים, ושרה מלמדת אותנו שאפשר לטעות, זה אנושי, ובאותה נשימה לשאוף לעשות טוב. היא האימא הראשונה של העם היהודי, וה' אומר לשמוע בקולה.
אמונה וצחוק: המסע של שרה ואברהם סבב הרבה סביב ילודה. השאלה מי ימשיך את דרכם העסיקה אותם רבות. שרה עקרה, הגר נכנסת לתמונה, אברהם מקבל הבטחה שזה לא יהיה ישמעאל, המלאכים מבשרים ששרה תלד למרות ששניהם כבר עברו את גיל 90, ואחרי כל המסע הזה מגיע הניסיון של עקדת יצחק. אנחנו לומדים על כך שלהביא ילדים לעולם זה מסע של ניסים. שלא נחשוב אף פעם שזה מובן מאליו, ונבין כמה אמונה צריך בדרך. אברהם ושרה מלמדים אותנו שהצחוק הוא חלק ממסע האמונה הזה.
שרה מלמדת אותנו שהיות שותפה לגדולה זה לא תפקיד פסיבי - זה דורש אומץ, חכמה ולפעמים ויתורים כואבים.